מסירת נוסח המקרא לאור תולדות האמונה הישראלית: תיקונים משום כבודם של גדולי האומה ומשום גנותם של רשעים אלכסנדר רופא בעיון קצר זה מבקש אני לאסוף יחדיו תיקונים שנעשו בנוסח של ספרי המקרא כדי לכבד את גדולי האומה ולהקלות את אלה שנחשבו לרשעים. היתרונות שיש באיסוף כתובים כאלה ברורים על פניהם: בהתקבצם יחדיו הם מלמדים אלה על אלה ומצביעים על מגמה כלשהי שהתקיימה אי-אז בין המסרנים של ספרי המקרא. כך ניתן ללמוד דבר מה על עולמם של הסופרים הנעלמים הללו אמונותיהם וציפיותיהם. והתיקונים שהם הכניסו פה ושם בתוך ספרי המקרא יימצאו לא פחות מעניינים מהנוסח הקמאי שהיה לפניהם, שהרי הגרסאות הראשוניות יכולות לבטא 1 גם דברים שבשגרה, ואילו הגרסאות המשניות עשויות להסגיר כוונות ומגמות. * 1. את דבריי אפתח בכתוב מוכר שעל טיבו, לפי הידוע לי, לא נפלה מחלוקת: נ ויקימו להם בני דן את הפסל, ויהונתן בן גרשם בן מ שה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ (שופ' יח 30) במסורה נשתמרה הידיעה שהנו"ן תלויה. וכן ניתנת בכתבי-יד עבריים גרסה 2 חלופית: "בן מנשה" או "בן משה". שינוי הגרסה הזה משתקף גם בתרגומים: בתרגום השבעים (תה"ש) כתבי-היד העתיקים וטיקנוס ואלכסנדרינוס גורסים "מנשה", אך שורה של כתבי-יד אחרים ותרגומים משניים (האתיופי, הסורי- 4 3 הקספלרי, וטוס לטינה) מציעים "משה"; וכן תרגמה הוולגטה. את חילוף ראו א' רופא, "החשיבות ההיסטורית של גירסאות משניות בנוסח המקרא", בית מקרא, מג/ג-ד [קנד-קנה] (תשנ"ח), 218 226. ראו מהדורת BHS על אתר. ראו: A.E. Brooke & N. McLean, The Old Testament in Greek, I.4: Joshua, Judges and Ruth (Cambridge: University Press, 1917), 870 B. Weber (ed.), Biblia Sacra iuxta vulgatam versionem (Stuttgart: Württembergische Bibelanstalt, 1969), ראו: 1:351 1 2 3 4 [טקסטוס, כה (תשע"א), 37 49]
אלכסנדר רופא 38 הגרסה הזה נימקו חז"ל: "ויהונתן בן גרשם בן מנשה, וכי בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא! ולמה נתלה דבר במנשה? אלא מלמד שתולין חובה בחייב" 5 (תוספתא, סנהדרין יד, ח). ואולם ההסבר המדויק ניתן בידי רש"י, שניסח: "בן מנשה: מפני כבוד משה כתב נו"ן לשנות את השם, וכתבה תלויה, לומר שלא 6 מנשה היה, אלא משה". ובכן, לא לכבודו של משה הוא הדבר שנכדו יהונתן יכהן במקדש דן, שבעיני דורות מאוחרים היו בו לפחות שלוש עבירות: הוא נבנה בניגוד לחוקי ייחוד הפולחן שבדב' יא 31 יב 28, כלל בתוכו פסל ומסכה תועבת ה', ועוד נגזל בכוח הזרוע מהאיש מיכה בירכתי הר אפרים. תוספת 7 הנו"ן הייתה אפוא ניסיון למנוע ממשה את הביזיון שהעטה עליו נכדו. 2. בביקורו של יתרו כוהן מדין אצל משה נאמר: ויצא משה לקראת חתנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבאו האהלה (שמ' יח 7) גרסה זו מקובלת על רוב עדי הנוסח, להוציא שינויים קלים. כך גורס כתב-יד 9 8 מקומראן "ויביאהו" תמורת "ויבאו" ) c,(4qexod בהסכמה עם השומרוני, וכן וכן בשינויי לשון במקורות יותר מאוחרים; ירושלמי, ברכות ט, ב (יג ע"ד; מהדורת האקדמיה ללשון העברית, 70 71): "ויהונתן בן גרשום בן מנשה: נו"ן תלוי אם זכה בן משה, ואם לאו בן מנשה". וכן בבלי, בבא בתרא קט ע"ב; אדר"נ נו"א, לד; נו"ב, לז. וכן ר' יוסף קרא ורד"ק; ראו: מ' כהן (עורך), מקראות גדולות 'הכתר': שופטים (רמת גן: אוניברסיטת בר אילן, תשנ"ב), 167. מקורות ודיונים הובאו במחקר לא מעט. ראו: C.D. Ginsburg, Introduction to the Massoretico-Critical Edition of the Hebrew Bible (London: Trinitarian Bible Society, 1897; repr. New York: Ktav, 1966), 335 338; C. McCarthy, The Tiqqune Sopherim and Other Theological Corrections in the Masoretic Text of the Old Testament (OBO 36; Freiburg: Universitaetsverlag, 1981), 225 229 ראו: J.E. Sanderson, 14. 4QExod c, in Qumran Cave 4, VII: Genesis to Numbers (DJD 12; Oxford: Clarendon, 1994), 121 ראו: Töpelmann, A. von Gall, Der Hebräische Pentateuch der Samaritaner (Giessen:,(1966 153 ;18 1914; repr. Berlin א' ור' צדקה, חמשה חומשי תורה: נוסח יהודי נוסח שומרוני (חמישה כרכים; תל אביב: [חמו"ל], תשכ"ב תשכ"ה; נדפס מחדש בכרך אחד: תשכ"ו), על אתר. 5 6 7 8 9
39 תיקונים בנוסח המקרא משום כבוד וגנות 10 בתה"ש. מעניינת יותר הגרסה העולה מתה"ש לפני כן: καὶ προσεκύνησεν αὐτῷ כלומר "וישתחו [משה] לו". ואולם כנגדו גורס השומרוני: 11 ויצא משה לקראת חתנו וישתחוה/י למשה וישק לו וגו' וכך מטעים נוסח זה שלא משה השתחווה ליתרו אלא יתרו למשה. תיקון גרסה זה ניתן היה לייחס להערצתם היתרה של השומרונים למשה, שהפכה אצלם 12 לעיקר אמונה, אם לא שהמגמה להכחיש שמשה השתחווה ליתרו עולה גם מתרגום נאופיטי הגורס: ונפק משה לקדמות חמוי ושאל בשלמיה ונשק יתיה ושאלו גבר 13 לחבריה מלין דשלם ועלו למשכנה. כלומר, תמורת "וישתחו (לו)" מתרגם נאופיטי "ושאל בשלומו". ככל הנראה אין כאן גרסה אלא תרגום פרשני. אך הוא מלמד שהמגמה להגן על כבודו של משה בכתוב זה לא הייתה מיוחדת לשומרונים, אלא הייתה משותפת לסופרי ישראל 14 כולם, בין שהעתיקו את הכתובים בין שבאו לדרוש אותם. 3. כתוב שלישי הנוגע למשה אין בו שינויי גרסה מהותיים, אך הציעו לתקן אותו בהשערה; זהו הקטע העצמאי בשמ' ד 24 26: ראו: A.E. Brooke & N. McLean, The Old Testament in Greek, I.2: Exodus and Leviticus (Cambridge: University Press, 1909), 213 לגרסה זו הסב את הלב אברהם גייגר:.A Geiger, Urschrift und Uebersetzungen der Bibel in ihrer Abhängigkeit von der innern Entwicklung des Judentums (2nd ed.; Frankfurt,(1928 372 Madda, = a.m.: א' גייגר, המקרא ותרגומיו בזיקתם להתפתחותה הפנימית של היהדות, תרגם י"ל קרוא (ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ט), 239. ראו: 147 222 1964), SCM, J. Macdonald, The Theology of the Samaritans (London: ראו: Investi- A. Diez Macho, Neophyti 1, II: Exodo (Madrid: Consejo Superior de,(1970 117 Científicas, ;gaciones לגרסת נאופיטי הסבה את תשומת לבי גב' עדי מרילי, ויישר כוחה! על התאמה זו בין החומש השומרוני לתרגום נאופיטי העיר פרופ בפירושו לשמות. ראו: W.H.C. Propp, Exodus (2 vols.; AB 2; New York: Doubleday, 1999 2006), 1:623 10 11 12 13 14
ב( אלכסנדר רופא 40 ויהי בדרך במלון, ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. ותקח צפרה צ ר ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי. וירף ממנו, אז אמרה: חתן דמים למו ת. זהו סיפור מיתי באופיו, שבו מיוחסת לה' פעולה דמונית, ולא בכדי ייחסו אותה בתה"ש ל"מלאך ה'". נושא הסיפור הוא משה, שה' פוגש במקום לינתו ומבקש להמיתו (פס' 24). צפורה נחלצת להציל את משה, אך כיצד? לפי הכתוב, במילת בנה. אך הוא לא נזכר לפני כן, וגם המילים "כי חתן דמים אתה לי" אינן הולמות לו. לפיכך, בהתחשב בקמאיותו של הסיפור, ובכך שהשורש ח'תן בערבית 15 משמעותו "למול", ובמנהג הערבי הקדום למול את החתן לפני הנישואין, שיערו שלכתחילה הייתה הגרסה בפס' 25: ותקח צפרה צ ר ותכרת את ערלתו [של משה] 16 וגו' אין הדברים יוצאים מכלל השערה. אבל אם נכונים הם, יסתבר שהנוסח בפס' 25 תוקן מתוך שתי מגמות: (א) צריך היה להתאים את הסיפור לחוק שח ייב את מילת הילודים ביום השמיני ללידתם; ( לא היה זה לפי כבודו של משה שיסופר עליו שלא נימול עד בגרותו ושאשתו צפורה מלה אותו! אם כך, יצטרף מקרהו של כתוב זה לשני המקרים האחרים שבהם ביקשו סופרים להגן על כבודו של משה. 4. וממשה נעבור אל דוד. בתפילתו שלאחר נבואת נתן אומר דוד משפט זה: בעבור דברך כ ל עשית את כל הגדולה הזאת (שמ"ב ז 21) בעבור עבדך כ ל עשית את כל הגדולה הזאת (דה"א יז 19) ראו בערכו: W. Gesenius, Hebräisches und aramäisches Handwörterbuch, ed. F. Buhl (15th ed.; Leipzig: Vogel, 1910), 265 266 ראו: H. Gressmann, Die Anfänge Israels (2nd ed.; SAT 1.2; Göttingen: Vandenhoeck,(1922 35 Ruprecht, &. ואחריו, עם השלמות חשובות: י"א זליגמן, "יסודות איטיולוגיים בהיסטוריוגרפיה המקראית" [תשכ"א], הנ"ל, מחקרים בספרות המקרא, בעריכת א' הורביץ ואחרים (ירושלים: מאגנס, תשנ"ו), 11 45, בייחוד 37 38. בדעה אחרת: ש' טלמון, "חתן דמים", ארץ ישראל, ג [ספר מ"ד קאסוטו] (תשי"ד), 93 96. 15 16
41 תיקונים בנוסח המקרא משום כבוד וגנות עדי הנוסח האחרים, כגון תה"ש, אינם רלוונטיים בכתוב זה. אולם ניתן להגיה אותו על-פי דרכי ההתבטאות של העברית המקראית. היה זה טור-סיני שבהזדמנויות שונות החל משנת 1925 הצביע על ניב הלשון המבטא התבטלות 17 של המדבר: מה עבדך, כי פנית אל הכלב המת אשר כמוני (שמ"ב ט 8) כי מה עבדך הכלב, כי יעשה הדבר הגדול הזה (מל"ב ח 13) אותו ניב נמצא גם באכדית, במכתבי תל אל-עמארנה:.ardu kalbu חיזוק רב לזיהוי הניב ולמציאתו בשמ"ב ז 21 נתן גילוים של חרסי לכיש, שם חוזרת לפחות שלוש פעמים נוסחת ההתבטלות "מי עבדך כלב" (חרסים 6 5, 2, וכנראה 18 גם 21). מכל זה מסתבר בוודאות שבדה"א יז 19 יש לגרוס "בעבור עבדך 19 וכ ל ", וזאת הייתה הגרסה גם בשמ"ב ז 21. הקריאה " כ ל " גם בשמואל גם בדברי הימים והגרסה "דברך" בשמואל שתיהן כאחת הם ניסיונות להעביר מדוד 20 את ההשפלה העצמית שאותה נקט בתפילת ההודיה לה'. יש כאן דוגמה מאלפת, כיצד מתוך כוונה להימנע מקושי תיאולוגי יצרו המסרנים טקסט קשה ראו: Testament: H. Torczyner, Dunkle Bibelstellen, in K. Budde (ed.), Vom Alten Karl Marti zum 70. Geburtstage gewidmet (BZAW 41; Giessen: Töpelmann, 1925),,280 274. at 275 ואחר כך: נ"ה טור סיני, הלשון והספר, ב: הספר (מהדורה שנייה; ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ך), 415; וגם בספרו: פשוטו של מקרא, ב: על ספרי הנביאים הראשונים (ירושלים: קרית ספר, תשכ"ה), 200. נ"ה טורטשינר, תעודות לכיש: מכתבים מימי ירמיהו הנביא (ירושלים: החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ת"ש), 26 33, 127 136, 138 172, 217 220. וראו גם ש' אחיטוב, הכתב והמכתב: אסופת כתובות מארץ ישראל וממלכות עבר הירדן מימי בית ראשון (ספריית האנציקלופדיה המקראית, כא; ירושלים: מוסד ביאליק, תשס"ה), 72. 69, 54, מצער הדבר שרוב רובם של הפרשנים, גם העבריים, דחו את הצעת טור סיני או התעלמו מדבריו. יוצא מן הכלל רודולף בפירושו לספר דברי הימים:.W Rudolph, Chronikbücher 1955), 132 Mohr,.(HbzAT 21; Tübingen: מבין התרגומים נתקבלה ההצעה על ידי A. Jones (ed.), The Jerusalem Bible: Readers Edition (New York: Doubleday, 2000), a.l. וכן כתב טור סיני בשנת 1925: "ואולי בהנעה (ווקאליזציה) גם נמנעו במכוון מן הגרסה הנכונה עבדך וכ ל " (התרגום שלי א"ר). 17 18 19 20
אלכסנדר רופא 42 מבחינה פרשנית. שהרי המשפט הזאת" איננו רצף פרוזאי ח ל ק. "בעבור דברך וכלבך עשית את כל הגדולה 5. באשר לשלמה, אפשר שתוקן הנוסח לכבודו בסיפור פגישתו עם אמו, בת שבע. בנה"מ כתוב: [...] ויקם המלך לקראתה וישתחו לה וישב על כסאו (מל"א ב 19) תמורת המילים "וישתחו לה" מוסר תה"ש:,καὶ κατεφίλησεν αὐτήν ונראה לומר שזו הייתה הגרסה העברית שלפניו: "וישק לה", בייחוד אם אנו מביאים בחשבון את התיקון בנוסח השומרוני בשמ' יח 7, שראינו לעיל. לא מן הראוי שמלך נכבד "ואהוב לאלהיו" כשלמה ישתחווה לכל אדם, ותהיה אפילו אמו. או 21 שמא עולה מן התיקון מגמה אנטי-פמיניסטית כלשהי? 6. תיקון אחר מסתבר שנעשה בדבריה של מלכת שבא לשלמה: אשרי אנשיך אשרי עבדיך אלה העמדים לפניך תמיד השמעים את חכמתך (מל"א י 8) אשרי אנשיך ואשרי עבדיך אלה העמדים לפניך תמיד ושמעים את חכמתך (דה"ב ט 7) במל"א י 8 גורסים כתבי-היד של תה"ש "נשיך" σου) (αἱ γυναῖκές תמורת "אנשיך" של נוסח המסורה (נה"מ) וכן הווטוס לטינה והתרגום הסורי. גם בדה"ב ט 7 מציעים כתבי-יד אחדים של תה"ש ותרגום המשנה הארמני "נשיך" 22 תמורת "אנשיך". מה טיבו של השינוי? נראה לומר, בעקבות כרמל מקרתי, שהנוסח הראשון היה כאן "נשיך" והוא 23 תוקן באופן מגמתי ל"אנשיך". אמנם אין התיקון המשוער מכחיש שלשלמה היו נשים רבות, גם נוכריות, כמסופר בפירוט להלן (מל"א יא 1 8), אך הוא לכתוב במל"א ב 19 הסבה את תשומת לבי פרופ' צפורה טלשיר, ויישר כוחה! ראו: II.3: A.E. Brooke, N. McLean & H.St.J. Thackeray, The Old Testament in Greek, 1932), 493 Press,.I and II Chronicles (Cambridge: University הציטוט באפראט הוא בלטינית מתורגמת מן הארמנית. ראו מקרתי (לעיל הערה 7), 232 233. וכן פירש כבר קלוסטרמן:.A Klostermann, Die Bücher Samuelis und der Könige (KgKANT A.3; Nördlingen: Beck, 1887), 333 21 22 23
43 תיקונים בנוסח המקרא משום כבוד וגנות ממעט את משמעותן בתוך דברי השבח של מלכת שבא. אם נביא בחשבון הן את דברי הגנאי לריבוי הנשים של שלמה (במל"א יא 1 8 ובנחמ' יג 26) הן את ההשתקה הגמורה של העניין בספר דברי הימים (דה"ב, סוף פרק ט), יקל עלינו להבין מדוע ביקש מעתיק מאוחר להבליע את הנשים מדברי השבח של המלכה האורחת. לטובת קיומה של הגהה מגמתית בכתוב זה מעיד גם תיקון תאולוגי נוסף שבא בפרק, בתיאור כסאו של שלמה (בפס' 19): "ראשי עגל לכסה מאחריו" 24 הפך ל"וראש עגול [...]". 7. פרשת גירושם של הגר וישמעאל מבית אברהם (בר' כא 9 21) פותחת בציון המניע לדרישת הגירוש מפי שרה: ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק (פס' 9) בתה"ש יש יתרה:,(παίζοντα) µετὰ ισαακ τοῦ υἱοῦ αὐτῆς היינו בשחזור 25 לעברית: "(מצחק) את יצחק בנה". היתרה נותנת טעם של מקוריות, באשר יש 26 בה משחק מילים מוצלח על השם יצחק. על הדעת עולה משחק מילים דומה (ואולי חלופי?) בבר' כו 8: "[...] וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו". מכתוב אחרון זה ומכתובים דומים לו (בר' לט 17) 14, מסתבר מה הייתה הכוונה במילים "מצחק את יצחק": אלה היו משחקים מיניים, שבהם מטבע הדברים היה האח הצעיר בגדר אובייקט לאח הגדול. מכאן גם מתברר, מדוע בחרו מעתיקים למחוק את המילים היתרות, 27 המיוצגות בתה"ש, מכתב-היד שלפניהם כבודו של יצחק. בתה"ש: καὶ προτοµαὶ µόσχων τῷ θρόνῳ ἐκ τῶν ὀπίσω αὐτοῦ וכן גם בכתבי יד אחדים של הוולגטה: (ludentem) cum Isaac filio suo H. Gunkel, Genesis: Übersetzt und erklärt (3rd ed.; GHAT; Göttingen: Vandenhoeck & Ruprecht, 1910; repr. 1966), 228 ראו: דעה זו שמעתי מפי פרופ' לורנס בסרמן (ירושלים), וכן עולה מפירושו של גונקל (בהערה הקודמת). 24 25 26 27
אלכסנדר רופא 44 * כנגד התיקונים משום כבודם של בחירי האומה עומדים מדרך הטבע תיקוני נוסח הבאים לגנות את המוחזקים כרשעים או לפחות להמעיט בכבודם. 8. נפתח בכתוב המתאר את פגישת עשו ויעקב: וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו (בר' לג 4) תיבת "וישקהו" יש עליה נקודות לפי המסורה, מה שמלמד שהיה ספק 28 בכתיבתה. ואכן בכ"י G של תה"ש בא אובלוס על יד התיבה ἐφίλησεν 29 (המתרגמת את "וישקהו"), והוא המלמד שלדעת אוריגנס המילה הזאת יתרה, כנראה משום שלא הייתה לפניו בכתב-יד עברי (או יווני?). כללו של דבר, נראה שמעתיקים אחדים השמיטו את תיבת "וישקהו", משום שסברו שלא התאימה 30 לאופיו של עשו, רשע מובהק לדעת הדורות המאוחרים. 9. בשמ"א יד 47 48 ניתן סיכום למלכותו של שאול: ושאול לכד המלוכה על ישראל וילחם סביב בכל איביו, במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלשתים ובכל אשר יפנה ירשיע. ויעש חיל ויך את עמלק ויצל את ישראל מיד שסהו. ראו הדיון אצל גינזבורג (לעיל, הערה,(7 ;334 318 the R. Butin, The Ten Nequdoth of 1969) Ktav, ;Torah, with Prolegomenon by S. Talmon (New York: וכן ע' טוב, ביקורת נוסח המקרא (ספריית האנציקלופדיה המקראית, ד; ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ן), 170 171. יש להטעים שלפעמים באו נקודות כדי להטיל ספק לא בעצם קיומה של אות או תיבה אלא בנכונות הגרסה. כך למשל בדב' כט 28: "והנגלת לנו ולבנינו עד עולם"; הגרסה הנכונה שם תשוחזר בעזרת תה"ש, כ"י B: "הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לכם ולבניכם עד עולם", ואין כאן מקום להאריך. ראו: (Cambridge: A.E. Brooke & N. McLean, The Old Testament in Greek, I.1: Genesis University Press, 1906), 93 ברבות הימים שינו הנקודות את ייעודן ושימשו כדי להידרש; ראו ספרי במדבר, סט (מהדורת הורוויץ, 65): "כיוצא בו 'וישקהו' נקוד עליו, שלא נשקו בכל לבו; ר"ש בן יוחי אומר הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא נהפכו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו". והשוו ש' ליברמן, יוונית ויוונות בארץ ישראל, תרגם א"א הלוי (ירושלים: מוסד ביאליק ויד יצחק בן צבי, תשמ"ד), 182 184. 28 29 30
45 תיקונים בנוסח המקרא משום כבוד וגנות בידיעות שהובאו כאן יש בוודאי משום הגזמה, כגון המלחמה במלכי צובה (תה"ש מוסיף עליהם את בית רחוב). מצד שני יש יסוד של מקוריות בציון המלחמה בעמלק: כאן היא לא נתפסה כחלק מהחשבון ההיסטורי עם עמלק מימי יציאת מצרים (כמו בסיפור המלחמה בפרק טו), אלא היא הצלה של ישראל מידי שוסיו, שודדי המדבר. בכל אופן, מלכותו של שאול סוכמה כאן באופן חיובי. לא רק ההצלה משוסי המדבר מבטאת זאת, אלא גם המילים "וילחם סביב בכל אויביו"; הרי זו הייתה המטלה שנתן שמואל לשאול כאשר משח אותו לנגיד: "אתה תעצר בעם ה' ואתה תושיענו מיד אויביו מסביב" (שמ"א י 1 [לפי תה"ש]). הווי אומר: שאול הגשים את התפקיד שיועד לו מידי הנביא. בתוך הרצף הזה צורמת המילה "ירשיע"; האמנם רצה הכתוב לומר, שבכל מקום עשה שאול מעשי רשע? הרי זו המשמעות של הפועל רש"ע בבניין הפעיל, 31 הבאה בחשבון בכתוב זה. תה"ש מציע כנגד זאת,ἐσῴζετο וכנראה גרס 32 "י ש ע ". אך נראה יותר, בהתאמה אל דברי שמואל במשיחת שאול (לעיל), לגרוס "יו ש יע ". ואכן השאלה האם המלך הראשון יושיע את ישראל חוזרת כחוט 33 השני בסיפורים האלה; כך גם בשמ"א ט 16; י 27. מסתבר אפוא שהיה כאן לכתחילה שבחו של שאול, "ובכל אשר יפנה יושיע", וסופר בתקופה מאוחרת 34 למדי הס ב את הלשון לגנאי, "ירשיע". בפרוזה המקראית היא באה בספרים המאוחרים: נחמ' ט' 33; דה"ב כ 35; כב 3; דנ' ט 5; יא.32 וכן ב"ד כ ;27 26 ראו: E. Qimron, The Text of CDC, in M. Broshi (ed.), The ;Damascus Document Reconsidered (Jerusalem: Israel Exploration Society, 1992), 48 49 א' קימרון, מגילות מדבר יהודה: החיבורים העבריים, א (ירושלים: יד יצחק בן צבי, תש"ע),.21 כך עולה מן הוולגטה, הגורסת צורת פעיל:.superabat וראו הדיון אצל מקרתי (לעיל, הערה 7), עמ' 234 236. וראו: S.R. Driver, Notes on the Hebrew Text and Topography of the Books of Samuel,(1913 120 Clarendon,.(2nd ed.; Oxford: הוא ביכר את הגרסה "י ש ע ". זליגמן, לעומתו, העדיף "יושיע"; ראו י"א זליגמן, "גבורת האדם וישועת האל: הסיבתיות הכפולה בחשיבה ההיסטורית של המקרא" [1963], מחקרים בספרות המקרא (לעיל, הערה 16), 62 81, בייחוד 72 73. וכן ראו: א' ברטל, מלכות שאול: המלך הראשון בישראל (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשמ"ב), 70, והערה 147. 31 32 33 34
אלכסנדר רופא 46 10. הסיפור במל"א יט פותח בכך שאחאב מלך ישראל דיווח לאיזבל אשתו שאליהו ערך ט ב ח בנביאי הבעל (פס' 1). לאחר מכן שולחת איזבל לאליהו ומודיעה לו (לפי תה"ש): *(אם) אתה אליהו ואני איזבל*; כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף, כי כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם (פס' 2) 35 היתרה שבתה"ש נשאה חן בעיני רוב המפרשים של ספר מלכים, ובצדק. יש בה הבעה של גאווה, ביטחון, תקיפות מלכותית ונמרצות שאפיינו את אישיותה של איזבל כפי שהייתה במציאות (מל"ב ט 31: "השלום זמרי ה רג אדניו"?), וכפי שנקבעה באגדה (מל"א כא 7: "אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל"?). עצמתה של איזבל הועמדה בזה כנגד עצמתו של אליהו. אבל מלבד זאת ניצבות זו מול זו שתי אמונות המבוטאות בשמות הגיבורים: שמו של אליהו ברור על פניו 36 'אלי יהו'; וכנגדו שמה של איזבל, כפי שנתברר מחותם בן התקופה, "יזבל", משמעו 'יש זב ל', היינו זבול (='השר', כינוי לבעל) קיים! זוהי אפוא גם התמודדות של אישים דגולים המייצגים שתי אמונות ה' והבעל. 37 כמובן עלתה השאלה מדוע נשמט המשפט הפותח מנה"מ. יש שסמכו על הווטוס לטינה, הגורסת et dixit פעמיים: גם לפני המשפט הראשון ("אם אתה אליהו ואני איזבל") גם לפני המשפט השני ("כה יעשה אלהים" וגו'), ושיערו כי במקור העברי הוכפלה התיבה "לאמר", וכך דילג המעתיק בין התיבות השוות מתניוס ועד כוגן: Leipzig: O. Thenius, Die Bücher der Könige (2nd ed.; KEHAT;.Hirzel, 1873), 230; M. Cogan, 1 Kings (AB 10; New York: Doubleday, 2000), 450 בין העבודות האחרות נזכיר: 1906), Mohr, H. Gunkel, Elias, Jahve und Baal (Tübingen: 21; א' רופא, סיפורי הנביאים: הסיפורת הנבואית במקרא, סוגיה ותולדותיה (מהדורה שנייה; ירושלים: מאגנס, תשמ"ו), 164; א' סימון, קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים (ספריית האנציקלופדיה המקראית, טו; ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ז), 248 249. ראו: 274 276 (1964), 14 ;N. Avigad, The Seal of Jezebel, IEJ וכן ר' הסטרין ומ' דייגי מנדלס, חותמות מימי בית ראשון (ירושלים: מוזיאון ישראל, תשל"ח), 47. בין הראשונים תהו על כך שטדה ושוולי: Kings: B. Stade & Fr. Schwally, The Book of Critical Edition of the Hebrew Text (SBOT; Leipzig: Hinrichs, 1904), 156 35 36 37
47 תיקונים בנוסח המקרא משום כבוד וגנות 38 (הומויוטלאוטון). אין לשלול לחלוטין אפשרות זו. ואולם נראה לי יותר, לאור המגמה שכבר עמדנו עליה לעיל (בשמ"א יד 47), כי המשפט שבו ייחס המחבר לאיזבל מעמד מכובד כשוות ערך לאליהו היה לצנינים לסופרים מאוחרים 39 שחרצו לחובה את דינה של איזבל ושל כל ביתה. אם מגמה יש כאן, אפשר שהיא ניכרת גם בהמשך פסוקנו, יט 2, ובמל"א כ 10 (שבועה של מלך ארם). בשניהם מתרגם תה"ש כעין "כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף" וגו' (בלשון יחיד). נה"מ גורס בהם "כה יעשון (לי) אלהים וכה יוספו(ן)". נראה לי שתה"ש מייצג את העיקר ונה"מ עיבוד. השבועה המקובלת בישראל 40 הייתה בלשון יחיד, ואולם המעתיקים לא סברו שיאה הדבר לשים בפי שליטים עובדי אלילים נוסח של שבועה של מאמיני ה'. * בסיכומו של דבר, עד כמה שניתן לי להכיר, התיקונים הללו, תיקונים של כבוד ושל קלון, אינם רבים, אך הם קיימים. ונראה לי שהם מנוגדים לדרכן של הכתיבה ההיסטורית ושל הסיפורת שבמקרא. אלה אינן נוהגות לתאר את הגיבורים ב"לבן-שחור"; לכל היותר הן מספקות מדי פעם גרסאות הממעטות את מעשי 41 הכשל של הגיבורים. התיקונים שראינו, לעומת זאת, משתדלים להיטיב את ראו: O. Eissfeldt, Bist du Elia, so bin ich Isebel (1 Kön XIX 2), in B. Hartmann & E. Jenni (eds.), Hebräische Wortforschung: Festschrift zum 80. Geburtstag von Walter Baumgartner (VT Supp. 16; Leiden: Brill, 1967), 65 70; Ph. Hugo, Text and Literary History: The Case of 1 Kings 19 (MT and LXX), in: M. Leuchter & K.-P. Adam (eds.), Soundings in Kings: Perspectives and Methods in Contemporary Scholarship (Minneapolis: Fortress, 2010), 15 34 השוו דה"ב כב 2 3; כד 7. שמ"א ג 17; יד 44; כ 13; כה 22; שמ"ב ג 35; 9, יט 14; מל"א ב 23; מל"ב ו 31. כגון בסיפורים על האב, האם והמלך הזר בבראשית יב, כ, כו; או פגישת ירמיהו והמלך צדקיה בירמיה לז לח. על אלה האחרונים ראו ר' גולדשטיין, "השקר והשמועה: כפל הסיפורים על פגישת ירמיהו וצדקיהו ודרכי ההתמודדות בעת העתיקה עם קיומן של גרסאות מתחרות", מ' בר אשר ואחרים (עורכים), ש"י לשרה: מחקרים במקרא, בפרשנותו ובלשונו (ירושלים: מוסד ביאליק, תשס"ה), 17 35. 38 39 40 41
אלכסנדר רופא 48 הטובים ולהרע עם הרעים בצורה קיצונית. מגמה כזאת מופיעה אמנם גם בספרות המקרא, אך רק בשוליה, בספר דברי הימים. כאן דוד ושלמה הם כליל השלמות, ירבעם ואחאב תכלית הרשע. על כן מסתבר שמה שנעשה בספר דברי הימים במישור הכתיבה ההיסטורית נעשה בתיקוני הנוסח שראינו במישור הטקסטואלי. תיקוני הנוסח הללו נעשו אפוא החל מסוף המאה הד' לפסה"נ (זמנו המשוער של ספר דברי הימים) ועד שחדלו במודע מלתקן את הנוסח בספרי המקרא. בהמשך, משנתגבש הנוסח, לבשה מגמה זו צורה אחרת: מעשים אשר "נקראין ולא מתרגמין" ומעשים אשר "לא נקראין ולא מתרגמין" (כגון 42 מעשה דוד ובת שבע ומעשה אמנון ותמר). ראו תוספתא, מגילה ד, לא (מהדורת צוקרמנדל, 228). באחרונה דן בסוגיה מ"א צפור; ראו: M.A. Zipor, The Blessing of the Priests Is not Read and not Translated, Textus 237 221,(2009)24, ושם ספרות. 42
49 תיקונים בנוסח המקרא משום כבוד וגנות TEXTUAL CORRECTIONS IN DEFERENCE TO ISRAEL S DIGNITARIES AND IN AVERSION TO THE WICKED Alexander Rofé This article gathers instances where biblical manuscripts and versions attest to corrections made out of respect to virtuous heroes of Israel, and out of hatred towards persons considered as wicked. Some of these cases have been highlighted by former scholars; in any case they concern individuals acting in the following passages: Moses in Judg 18:30 (Rashi), in Exod 18:7 SP (Geiger) and in Exod 4:25 (Gressmann, Seeligmann), David in 2 Sam 7:21 and 1 Chr 17:19 (Torczyner [Tur-Sinai]), Solomon in 1 Kgs 2:19 LXX (Talshir) and in 1 Kgs 10:8 (C. McCarthy), Isaac in Gen 21:9 (Gunkel), Esau in Gen 33:4, Saul in 1 Sam 14:47 (Noeldeke by Budde), and Jezebel in 1 Kgs 19:2. The tendency reflected by these corrections features in the writing of the Chronicler; therefore one can surmise that this kind of textual correction prevailed thereafter, in early Hellenistic times.
50 אלכסנדר רופא